1. הנאשמים הורשעו, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות של בנייה ושימוש במקרקעין ללא היתר, לפי סעיפים 145(א)(3), 204 (א), 208 ו-253 לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה 1965.
2. מעובדות כתב האישום וממצאי הכרעת הדין עולה כי ביום 31.3.96 ניתן היתר מאת הועדה המקומית לבניית בית מגורים בן 5 קומות, ברחוב הסירה 12 בעיר ראשל"צ מהן 4 קומות למגורים מעל קומת משרדים (להלן: "
המקרקעין").
בשנת 2005 נמצא כי הנאשמים משתמשים בקומת המשרדים במקרקעין למטרה מסחרית בדמות ניהול מעבדת מחשבים. עוד נמצא כי במהלך חודש יולי 2007, בנו הנאשמים קומת גלריה בשטח של כ- 60 מ"ר בתוספת למדרגות מברזל במרכזה של קומת המשרדים במקרקעין. שימוש ועבודות אלו, טעונים היתר שלא ניתן מאת הוועדה המקומית.
3. המאשימה עתרה להשית על הנאשמים צווים להריסת הגלרייה שבמקרקעין, להפסקת השימוש החורג בכל הנוגע למעבדה במקרקעין וכן להטלת קנס כספי.
ב"כ המאשימה תארה את הפעולות שביצעו הנאשמים לאחר מתן הכרעת הדין, כאשר ביחס לבניית הגלריה במקרקעין הגישו בקשה להיתר, שאושרה על ידי הועדה המקומית וההיתר אמור להינתן לאחר קיום דרישות הועדה. ביחס לשימוש החורג במקרקעין, לא נמצאה עדות לכך שהוגשה בקשה כי יותר שימוש במקרקעין כמעבדה.
4. ב"כ הנאשמים עתרה להתחשבות בענישת הנאשמים. הודגש כי אלו לא פעלו במודע ובמתכוון בניגוד לתב"ע או להיתר, מאחר ועסקינן במקרה שאינו ברור מבחינת הגדרתו בכל הנוגע לשימוש שעשו הנאשמים במקרקעין כמעבדת מחשבים.
ב"כ הנאשמים הפנתה כי השימוש החורג במקרקעין הופסק לאחר מתן הכרעת הדין.
נטען כי כשהשכירו הנאשמים את המקרקעין לשוכרים הושגה תנייה חוזית כי החובה להשגת האישורים והרישיונות הנדרשים תוטל עליהם. כשפנו השוכרים למאשימה לשם קבלת רישיון עסק, לא נאמר להם דבר על כך שסוג העסק מהווה שימוש חורג במקרקעין.
עוד נטען כי גם מכתב האישום המקורי כפי שהוגש, ניתן ללמוד כי גם המאשימה התייחסה לשימוש של מעבדת המחשבים כפעילות משרדית, אולם לאחר שהוצגה בפניה העובדה כי ההיתר בקומת הקרקע הינו למשרדים להבדיל ממגורים, תיקנה המאשימה את כתב האישום בטענה כי עיסוק במעבדת מחשבים מהווה שימוש חורג לשימוש המותר של משרדים.
ב"כ הנאשמים הוסיפה וטענה כי הגלרייה במקרקעין נבנתה על ידי השוכרים ומשנודע הדבר לנאשמים, הם פעלו באופן מיידי להשגת האישורים הנדרשים. הובהר כי בשל חלוף הזמן ושינויי התב"ע, זקוקים הנאשמים לארכה בת שנה לשם הסדרת ההיתר.
עוד נטען כי הנאשם 3 הינו מנהל הנאשמת 1 והנאשם 2 הינו בנו שהוסף לכתב האישום משום הופעתו ברשם החברות כמנהל הנאשמת 1, בעוד שבפועל הוא לא שימש צד פעיל בנאשמת 1 לבד מהחזקת מניות בה. מכאן, עתרה הסנגורית להתייחסות לנאשמים כאל יחידה כלכלית אחת ולגזור את עונשם בהתאם.
הסנגורית סיכמה בהדגשת עברם הנקי של הנאשמים ופעולותיהם המיידיות במקרקעין כפי שנעשו בהתאם להחלטות שיפוטיות.
5. הנאשם 3 ניצל את זכות המילה האחרונה, תאר את המאמצים ואת המשאבים שהושקעו בעניין נשוא האישום והפנה כי דיירי הבניין ועיריית ראשל"צ הבהירו שהפעילות במקרקעין אינה מהווה הטרדה מבחינתם. עוד תאר הנאשם כי הוא והנאשמים האחרים הינם מתנדבים פעילים.
6. לחובת הנאשמים יש להתייחס לחומרת העבירות. התופעה לפיה אזרחים עושים דין לעצמם, בונים ללא היתר ומציבים עובדות מוגמרות בשטח, הפכה למכת מדינה ומחייבת ענישה מרתיעה על מנת להדגיש את חוסר הכדאיות בעליל שבביצוע עבירות כגון דא.
לעניין זה, יפים הדברים שנקבעו בעפ"א 209/08 הועדה המחוזית לתכנון ובניה נ' רגב תק-מח 2008 (4), 15086 לאמור:
"על חומרתן של עבירות הבניה ועל תופעת הבניה הבלתי חוקית אשר הפכה מכת מדינה, אין צורך להכביר מילים. בית המשפט העליון פסק וחזר ופסק, כי על העונש שנגזר על מי שמורשע בעבירות נגד חוקי התכנון והבניה לשקף את חומרת המעשים והפגיעה בשלטון החוק ולשמש גורם הרתעה נגדו ונגד עבריינים פוטנציאליים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות מן הסוג האמור לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית. עוד נפסק, כי בתי המשפט מצווים לתת יד למאבק בעבירות החמורות בתחום התכנון והבנייה, שהפכו לחזון נפרץ בימינו (ראו: רע"פ 10636/06 סלימאן אבולקיען נ. מדינת ישראל, רע"פ 7978/06 אוסמה עדוי נ. ועדה מקומית לתכנון ובניה הגליל המזרחי, רע"פ 6306/06 שלום בנוליאל נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה - מורדות הכרמל, רע"פ 6665/05 ראיף מריסאת נ. מדינת ישראל, רע"פ 2809/05 גבריאל טסה נ. מדינת ישראל, ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ. אבו נימר ואח')".
עוד לחובת הנאשמים יש לזקוף העדר קבלת אחריותם באשר לשימוש החורג שנעשה במקרקעין.
7. מנגד, לזכות הנאשמים יש להתחשב בכך כי הם הציבו מחלוקת ראויה לדיון במסגרת פרשת ההגנה בכל הנוגע להתווית השימוש החורג שנעשה במקרקעין. כמו כן, הנאשמים נעדרי עבר פלילי, הם פעלו להוצאת היתר בעבור הגלריה שבמקרקעין. המדובר באזרחים נורמטיביים ולא נסתר כי נאשם 2 לא היה פעיל בעסק שניהלה הנתבעת 1 במקרקעין.
8. לאחר ששקלתי את כל אלו, נחה דעתי כי אין למתוח למולם של הנאשמים את מלוא שורת הדין ואני משית עליהם את העונשים, כדלקמן -